<h1>הרוקח סימן תס"ד</h1>
<h2>דף י.</h2>
בהמה שעשו ממנה גבינות כל השנה ושחטוה ונמצאת טריפה יש אומרים לא נקרא חזקה להעמידה אלא היכא שיכולים לבדוק שעה של היתר פעם אחת, כדאמר בפרק הכל שוחטין (דף י"א) מנלן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ומעדים זוממין ומפרה אדומה דאזלינן בתר רובא ואוקמינן אחזקה שאינן טריפה, ומאי מייתי ראיה מפרה דלמא שאני פרה בת שתים והאב והאם יש להן יותר משנה והיה שעות שלא היה טריפה, אלא וודאי לא מיקרי חזקה כיון שלא נתברר לנו השעה. מיהו י"ל דפריך למאן דאמר טריפה חיה א"כ ראיה שלא היו טרפה שחיו כמה שנים. אבל תימא היכן מצינו שיאמר העמד אחזקה היכא שאין עתה החזקה קיימת דהא עכשיו נמצאת טריפה, דהא גבי ספק נגע בשרץ ספק לא נגע טהור ברשות הרבים מטעם חזקה יכול להיות טהור, וכן נשחטה היא בחזקת היתר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כולן יכולות להיות עכשיו. מיהו גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר העמד מקוה בחזקת שלם, וכן גבי בוגרת העמידה בחזקת נערה בקידושין בפרק עשרה יוחסין (ע"ט ע"א), וכן אמר שמאי בנדה (ב' ע"א) כל הנשים דיין שעתן העמידה על חזקת שלא ראתה ועד עכשיו היא טהורה.
<h2>דף יא.</h2>
בהמה שעשו ממנה גבינות כל השנה ושחטוה ונמצאת טריפה יש אומרים לא נקרא חזקה להעמידה אלא היכא שיכולים לבדוק שעה של היתר פעם אחת, כדאמר בפרק הכל שוחטין (דף י"א) מנלן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ומעדים זוממין ומפרה אדומה דאזלינן בתר רובא ואוקמינן אחזקה שאינן טריפה, ומאי מייתי ראיה מפרה דלמא שאני פרה בת שתים והאב והאם יש להן יותר משנה והיה שעות שלא היה טריפה, אלא וודאי לא מיקרי חזקה כיון שלא נתברר לנו השעה. מיהו י"ל דפריך למאן דאמר טריפה חיה א"כ ראיה שלא היו טרפה שחיו כמה שנים. אבל תימא היכן מצינו שיאמר העמד אחזקה היכא שאין עתה החזקה קיימת דהא עכשיו נמצאת טריפה, דהא גבי ספק נגע בשרץ ספק לא נגע טהור ברשות הרבים מטעם חזקה יכול להיות טהור, וכן נשחטה היא בחזקת היתר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כולן יכולות להיות עכשיו. מיהו גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר העמד מקוה בחזקת שלם, וכן גבי בוגרת העמידה בחזקת נערה בקידושין בפרק עשרה יוחסין (ע"ט ע"א), וכן אמר שמאי בנדה (ב' ע"א) כל הנשים דיין שעתן העמידה על חזקת שלא ראתה ועד עכשיו היא טהורה.
<h2>דף נט.</h2>
חגבים שיש להם ד' רגלים וד' כנפים וקרסולין וכנפים חופין את רובו רוב ארכו ורוב היקיפו ושמו חגב מותרין ואין צריכין שחיטה. דגים כל שיש לו ס[נ]פיר וקשקשת מותר. חמור הים מותר שור הים אסור. דגים ועוברן אין נקנין אלא מן המומחה. דג טמא שבלע דג טהור מותר טהור שבלע דג טמא אסור.
עשר בהמות מותרות שור כבשים ועזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר. אמר רב חסדא מצא בהמה שפרסותיה חתוכות יש לה שינים למעלה טמאה ואם לאו טהורה רק שיכיר בין גמל. מצא בהמה שפיה גמום אם פרסותיה סדוקות כשירה ובלבד שיכיר חזיר. מצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות יבדוק בכנפי העוקץ אם מהלך שתי וערב טהורה ובלבד שיכיר ערוד. חיה בכלל בהמה לסימנים ולשחיטה, סימני חיה להתיר חלבה קרנים וטלפים, כל מקום שקרנותיה מפוצלות חלבה מותר לא מיפצלו בעינן כרוכות חדורות וחרוקות ומיבלע חירקיהו. קרש חלבו מותר. חלב שור וכבש ועז אסור ולא של חיה. גיד הנשה נוהג בחיה ובהמה, וחלב גיד הנשה וצריך אף בחיה לנקר חלב הירכים.
<h2>דף סב:</h2>
כל עוף הדורס טמא או חולק את רגליו או קולט מן האויר ואוכל או שוכן עם הטמאים טמא. סימני עוף טהור אצבע יתירה וזפק ואינו דורס ואוכל וקורקבנו נקלף. וקי"ל עוף טהור נאכל במסורת. עוף המסרט כשר. עוף בסימן אחד ולא דריס כשר ביישוב ולא במדברות. ארבע ועשרים עופות טמאים. סנונית שדרה בבית אסורה, אבל בשפת המים סנונה אי חוורא כריסה שרי אי ירקא כריסה אסיר אוכמי אסור. שלך שולה דגים מן הים אסור אבל עוף ששלה דגים מן הנהרות מותר. תרנגולת דאגמא שקורין אור"הנא מותרין בין זכרים בין נקיבות, ולי נראה כיון דדריס אסור.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה קיי"ל כרב יהודה דאמר אבר עצמו אסור. אבל במקום חתך מותרת אם החזירה, ואם לא החזירה אסור האבר ואף במקום חתך. הוציא ראשו אפי' החזירו הוי כילוד אם הוא חי צריך שחיטה ואם נמצא מת הוי נבילה. חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה. חותך מן הטחול בקולשיה או מן הכליות שלא במקום חריץ הבהמה מותרין באכילה ולא מה שחתך, חותך הטחול בסומכיה או הכליות במקום חריץ אף הבהמה אסורה. שליא שיצתה מקצתה אסורה.
<h2>דף עד:</h2>
בפרק בהמה המקשה (ס"ט ע"א) חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה בהמה בבהמה תאכלו לרבות הולד. השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו דלא גרע מדם האיברים דעובר בל"ת בפרק דם השחיטה וחלבו מותר. בן ט' חי מותר דתנן וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, אבל חלבו וגידו דבן ט' אסור. מתני' גיד הנשה נוהג בשליל וכן משמע בפרק בהמה המקשה. תלש חלב מבן ט' חי ואכלו חייב. השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה.
<h2>דף עה:</h2>
בן פקועה. בפרק בהמה המקשה קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. אפילו אם נשחטה אמו וחתכה את הבהמה והוציא את העובר והפריס על גבי קרקע טעון שחיטה דרב אשי בתרא הצריכו שחיטה בפ' בהמה המקשה גבי אדא בר אבוה, וכן פסק אבא מרי הר"יבק ז"ל הלכה למעשה שצריך בן פקוע לשחוט וכן פסק מורי ה"ר י"בק שטעון שחיטה וכן נראה לי דטעון שחיטה. ואע"ג דבפרק בתרא דיומא בשלהי גמרא ביה"כ (דף פ') בכותבת הגסה אימ' בן פקוע ומשני מחוס' קריעה, משמ' סתמ' דתלמוד' אין טעון שחיטה, ובמנחות בפרק הקומץ רבה (ל' ע"ב) גבי שתי פרשיות שבמזוזה שטעון שחיטה, אפי' הכי מעשה רב דרב אשי אצרכיה שחיטה, וכן פסק רבינו שלמה ובהלכות גדולות. אבל קלוט בן פקוע או קלוט בן קלוטה בן פקועה מותר באכילה. וקיי"ל כרבא השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מותר ד' סימנים אכשר ביה רחמנא או דידיה או דאימיה. וקיי"ל כרב דאמר בנדה בפרק המפלת בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות בבהמה אסורה. האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ששחטן שהן אסורין משום מצות פרישה בלבד.
<h2>דף קיב:</h2>
בפרק כל הבשר רב מרי בר רחל אמליחא ליה חתיכה דנבילה בהדי בשר שחוטה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפ' שלהם, פי' לאחר שפלט דמו פולטת ליחה מן הנבילה ואוסר הבשר. וכן המולח עור הקיבה והקיבה ביחד אסור, ולא נאמר קיבה היא מסו פירשא בעלמא דהא אמרי' כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דחלב הוי. ירוש' מעשה בבני יהודה בן שמוע שבקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמר ר' הקיבה ממקום אחר באתה. וקיי"ל מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת שחיטת נכרי, אבל בעור הקיבה אסרו להעמיד בפרק ב' דע"ז (דף ל"ה) מפני מה אסרו גבינות הכותים אמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה.
<h2>דף קטז:</h2>
קיבה ומסו. קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסור' המעמיד בעור הקיב' מפני כח וחוזק שלו כמו שאור תרומה שנפלה לעיסת חולין שאוסר חזוקו של שאור. כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה כשהוא חלב צלול והוי חלב טרפה, אבל אם הקיבה קרוש' אעפ"י שבא מן הטרפה כשרה אחר דחדא טרפה שינקה מן הכשירה קיבת' מותרת שכנוס במעיה. הלכך כשקונים גדיים וטלאים מן הא"י אין לחוש שמא ינקה מן הטרפה כדאמרי' לוקחין ביצים מן הא"י ואין חוששין לא משום טריפה ולא משום נבילה. ואם קנה קיבה מן הנכרי בחנות מבהמה שהרגוה גוים והעמיד ישראל הגבינות מותרות דחלב לאו מגופה אתי אלא שינקה מאחרת, מיהו אין לעשות לכתחילה ליקח הקיבה משום הרחק מן הכיעור. אם הקיבה נמלח בעורה כמו שהכותים עושים פשיט' שאסור. אבל שחט גדי או טלה ונמצא טריפה והעמיד בקיבה מותרת הגבינה שכבר נקרש חלב הקיבה שאין דרך להעמיד בחלב צלול כי אם מקרוש והוי כטיט בעלמא ומותרת ואם מעט צלול בו בטל בס' של גבינה. ורגילות ליקח קיבה עם עורה ונותנין אותה במים לקרוש הצלול נראה דאסור לשהות זמן מרובה פן יתן טעם העור בקיבה והוי בשר בחלב שחלב צלול נכנס בעור ונפלט והוי חלב איסור.
בפרק כל הבשר רב מרי בר רחל אמליחא ליה חתיכה דנבילה בהדי בשר שחוטה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפ' שלהם, פי' לאחר שפלט דמו פולטת ליחה מן הנבילה ואוסר הבשר. וכן המולח עור הקיבה והקיבה ביחד אסור, ולא נאמר קיבה היא מסו פירשא בעלמא דהא אמרי' כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דחלב הוי. ירוש' מעשה בבני יהודה בן שמוע שבקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמר ר' הקיבה ממקום אחר באתה. וקיי"ל מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת שחיטת נכרי, אבל בעור הקיבה אסרו להעמיד בפרק ב' דע"ז (דף ל"ה) מפני מה אסרו גבינות הכותים אמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה.
